למה אנחנו רואים את עצמנו כגורם לדברים שלא באחריותנו?
המון דברים שקורים סביבנו גורמים לנו להאשמה עצמית ולחרדה, איך מפסיקים עם זה?
רובנו מאמצים דפוס חשיבה שנקרא פרסונליזציה – זהו דפוס חשיבה מוטעה שבו האדם רואה את עצמו, כגורם לדברים שאינם באחריותו ואז מפתח האשמה עצמית ובמקרה קיצוני יותר, מפתח חרדה.
זה קורה לנו כשאנחנו בטוחים שהאירוע הבלתי מתוכנן שפגש אותנו הוא תוצאה של איזו תכונה שלנו.
דמיינו מצב שחבר שקבע אתכם פגישה שאתם מחכים לה בנרות, מבטל אותה. אם דפוס החשיבה הוא פרסונלי אתם ודאי תחשבו שהסיבה לביטול קשורה בכם, ולא באופן חיובי, אולי היה לו משהו יותר מעניין לעשות? אולי הפגישה לא מספיק חשובה לו?
בזמן שישנם עוד המוני תסריטים אחרים אפשריים לביטול שאין להם שום קשר אליכם. זוהי דוגמא קלאסית לאיך לקיחת הדברים באופן אישי מתדלקת את הכעס שלנו.
הבשורה הטובה היא שאם אנחנו מודעים לנטייה שלנו להאשים את עצמנו כשדברים לא קורים באופן בו רצינו או תיכננו- אנחנו כבר בחצי הדרך.
מכאן ננסה להיות הצופים מן הצד ולשים לב לאופן שבו אנו מגיבים לאמירות כלשהן, לאכזבות.
האם התגובה שלנו סבירה, האם היא רציונלית?
השאלה הזאת תעזור לנו להפנים שהתגובה שלנו, היא גם חסרת תועלת וגם פוגעת בנו.
בפועל, בחלק גדול מהפעמים האירוע בכלל לא קשור אלינו.
אם האירוע קשור אלינו, נעצור רגע, נחשוב מה קרה פה בעצם ונלמד מהמקרה.
אם האירוע לא קשור אלינו, נחליט שאנחנו לא מאשימים את עצמנו בדברים שמחוץ להשפעתנו.
כשהבוס שלא קידם אותנו בעבודה, כאשר לקוחה ביקשה תיקון על עבודה שהשקענו בה את נשמתנו – במקום להאשים את עצמנו נזכור שבמקרים רבים אנחנו לא יודעים את הסיבה האמיתית לשאלה מדוע אנשים מתנהגים כמו שהם מתנהגים. כל אחד מתנהג ומרגיש בצורה אחרת וייחודית בתוך הסיטואציה בזמן שלדברים האלה אין קשר אלינו או למשהו שעשינו או לא עשינו.
בסופו של דבר, במקרים רבים אנחנו לא יודעים להסביר התנהגות של אחרים ולכן לקחת את ההתנהגות שלהם ללב ובאופן אישי ולהניח שזה בגללנו זה פשוט לא הוגן כלפי עצמנו.
חשוב שנבין דבר אחד חשוב, לכל אחד מאיתנו יש מערכת אמונות, תפיסות וערכים שמתגבשים אצלו מילדות. בכל אחד מאיתנו קיים ילד קטן, ילד קטן שנמצא עמוק בתוך התודעה ומחפש הוכחה לכך שהוא קטן ואז בעקבות משהו שאמרו לנו או איך שהתנהגו אלינו, הוא יוצא החוצה עם כל מיני דברים לא פתורים שהתקבעו אצלו וגורם לנו לקחת דברים באופן אישי, להרגיש רע עם עצמנו, להיפגע, להרגיש חוסר ביטחון והלקאה עצמית.
בעצם, הדרך בה אנחנו מביטים על העולם, היא הדרך האישית שלנו.
כל אירוע, כל משפט שנאמר לנו, כל מחשבה או תובנה מקבלים פרשנות דרך העיניים שלנו, דרך המבט שלנו, דרך מי שאנחנו. אין אחד בעולם וגם לא האדם הקרוב אלינו ביותר –שיכולים להבין בדיוק את הזווית שלנו. המשמעות היא, שכל פעם כשניקח משהו באופן אישי נסכים עם מה שנאמר, נסכים עם הכוונה של הדברים.
כשהילד הפנימי בתודעה שלנו מתעורר אנחנו מרגישים רמת פגיעות גבוהה, זה מצמצם את השפע. מתעורר כאן דיאלוג ישן, עתיק ולא מטופל מהילדות שלנו, דיאלוג שלא מתאים למציאות ולהווה שלנו. הדיאלוג הזה מעכב את ההתפתחות העסקית שלנו.
כשאנחנו מרגישים פגועים, לוקחים ללב ועסוקים בעלבון, איך נוכל להגדיל את כלי התודעה שלנו ולגדול עסקית?
הגדילה העסקית תתקיים אם נזכור ונשנן את המשפט הבא:
אף אחד הוא לא נגדי, כל אחד הוא בעד עצמו.
מה שאחרים אומרים ועושים נעשה בגללם – לא בגללנו, כי אנשים עסוקים בעצמם ולכולם מערכת אמונות שונה משלנו ולכן דעתם אינה קשורה אלינו.
עלינו לזכור לא לקחת אמירה זו או ההתנהגות כלשהי באופן אישי, כי כאמור היא שייכת למי שאומר או נוהג כך, לא לנו.
הגדילה העסקית תתקיים אם נזכור את המשפט הבא:
אף אחד הוא לא נגדי, כל אחד הוא בעד עצמו.
